החלטה בתיק בש"פ 8431/13

             לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד"ר י' מרזל) מיום 18.11.2013 במ"ת 29211-10-13, במסגרתו הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

העובדות לפי כתב האישום

1.          בין משפחת העורר לבין משפחתו המורחבת של הקטין ע' א', יליד שנת 2002 (להלן: הקטין), קיים סכסוך כספי. ביום 2.5.2013 נהג העורר ברכבו בסמוך לבית הספר "אבו עוביידה" ביישוב חלחול. לצד העורר במושב שליד הנהג ישב אדם נוסף שזהותו אינה ידועה למאשימה (להלן: האחר). סמוך לפני השעה 8:00, לאחר שירד הקטין מרכבו של אביו והחל לצעוד סמוך לבית הספר, עצר העורר את הרכב לצד הקטין. בשלב זה שוחח האחר עם הקטין ושאל אותו היכן מתגורר אדם מסוים. כשהקטין התקרב לרכב תפס האחר את הקטין ומשך אותו לתוך הרכב וכופף אותו כך שכל גופו באזור רגליו של האחר ליד מושב הנהג. בשלב זה פתח העורר בנסיעה מהירה מהמקום. העורר והאחר הורו לקטין לשתוק ואמרו לו כי הם לוקחים אותו לדודתו שתדאג לו וכי הם דורשים את כספם מאביו. מספר דקות לאחר מכן - בעת שהעורר, האחר והקטין ברכב - נהג העורר במהירות בכביש 60 ובסמוך לכפר בית ענון ביצע פניית פרסה במהירות גבוהה ואיבד שליטה על הרכב. כתוצאה מכך נעצר הרכב מרחק מספר מטרים בתעלה שבשולי הכביש (להלן: התאונה). בעקבות התאונה ביקש הקטין לברוח מהרכב ולעלות חזרה אל הכביש, אולם העורר תפס אותו ברגלו וניסה למנוע ממנו לברוח. בתגובה בעט הקטין עם רגלו השנייה בראשו של העורר, חזר אל הכביש וצעק אל עבר העוברים והשבים "אני חטוף". בשלב זה נמלטו העורר והאחר ממקום התאונה.

             בכתב האישום נטען כי במעשיו האמורים לעיל כפה העורר על הקטין באמצעות כוח ללכת מן המקום שבו הוא נמצא, כדי לסחוט או לאיים. בנוסף נטען כי במעשיו האמורים נהג העורר ברכב בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה חמורה. לנוכח האמור לעיל, הואשם העורר בחטיפה לשם סחיטה - עבירה לפי סעיף 372 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובמעשה פזיזות ורשלנות - עבירה לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין.

תמצית הליכי המעצר ותסקיר המעצר

2.          ביום 14.10.2013 הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, במסגרתה נטען כי מהמעשים המיוחסים לעורר עולה מסוכנות ברורה ולכן קמה נגדו עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. ביום 22.10.2013 קבע בית המשפט כי המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום אכן מקימים עילת מעצר, וכי בנסיבות אלה יש לבצע בדיקה קפדנית ומעמיקה בטרם שוקלים חלופת מעצר. לפיכך הורה בית המשפט לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

3.          ביום 12.11.2013 הוגש תסקיר מעצר בעניינו של העורר, וזו תמציתו: העורר הינו בן 24, נשוי ואב לתינוקת בת 3 חודשים. העורר הינו הצעיר מבין 12 אחים בגילאי 42-24 שנים. טרם מעצרו התגורר בבית המשפחה ביישוב תל-שבע ועבד כטייח עם אחיו. לעורר אין עבר פלילי. העורר סיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות חלקית. בהיותו בן 9 שנים מעד העורר ונפצע בעינו השמאלית, וכתוצאה מכך נותח בעינו מספר פעמים וכיום הוא אינו רואה בעין זו בכלל. העורר תומך באשתו הלומדת לתואר ראשון בחינוך מיוחד במכללת אשקלון. באשר לשימוש בחומרים ממכרים, העורר שלל שימוש בסמים או שתיית אלכוהול. שירות המבחן התרשם כי העורר הינו בעל תובנה למצבו ובעל יכולות מילוליות וקוגניטיביות טובות. לצד זאת התרשם שירות המבחן כי אישיותו של העורר הינה ילדותית ובלתי בשלה, כי קיימת תפיסה עצמית גרנדיוזית, כי ניכר צורך בייחודיות וכי ניכרים קווים אלימים באישיותו. שירות המבחן התרשם כי לעורר יש קשר טוב עם אביו והוא מכבד אותו מאד. משיחה עם האב עלה כי הוא רואה את העורר כילד צייתן ואדם שאוהב לעזור לזולת, ולכן הופתע ממעצרו של העורר. שירות המבחן ציין כי העורר ואביו הציגו את נסיבות הסכסוך בין המשפחות באופן עמום שהקשה להבין את מהות הסכסוך ואת הרקע לו. עוד צוין כי קיים קושי לזהות את דרכי התמודדותה של המשפחה עם הסכסוך, כאשר נראה שמעצרו של העורר גרם לעמדה מחריפה ומתבצרת יותר בסכסוך, דבר שעשוי להוביל להחמרתו ולהגברתו של הסיכון.

             שירות המבחן ציין כי על מנת להעריך את הסיכון יש לתת את הדעת לשיקולים מנוגדים: מחד, ישנה העובדה כי בטרם מעצרו ניהל העורר אורח חיים נורמטיבי ומתפקד, ללא עבר פלילי; ומאידך, קיימים אצל העורר מאפיינים אישיותיים אלימים וניכרים עמימות וטשטוש ביחס לסכסוך שקדם לאירוע נשוא כתב האישום. נקבע כי אלו הינם פרמטרים מגבירי סיכון, כאשר ההערכה הינה שרמת הסיכון להישנות התנהגות פוגענית הינה "בינונית-גבוהה".

             באשר לחלופת המעצר, ציין שירות המבחן כי העורר מבקש להשתחרר למעצר בית בבית הוריו ביישוב תל-שבע, בפיקוחם של אביו, גיסו, אשת אחיו, וחבר המשפחה. שירות המבחן נפגש עם המפקחים המוצעים וציין כדלקמן:אביו של העורר, בן 61, עובד במשמרות כנהג משאית במפעל בטון, ללא עבר פלילי. האב יכול לפקח על העורר בשעות שאינו עובד ולהלינו בביתו; אשת אחיו של העורר, בת 26, נשואה ואם ל-4 ילדים, הינה עקרת בית המתגוררת בבניין השייך למשפחה, אינה עובדת ופנויה להשגיח על העורר בשעות הבוקר כאשר ילדיה נמצאים במסגרות חינוכיות; גיסו של העורר, בן 44, נשוי ואב ל-5 ילדים, הינו עובד סוציאלי ופקיד סעד לחוק הנוער ביישובי הפזורה הבדואית, מתגורר בבית הצמוד לבית המשפחה ויכול לפקח על העורר בשעות הערב, עם סיום עבודתו; חבר המשפחה, בן 64 נשוי ואב ל-14 ילדים, מכיר את אביו של העורר כל חייו, מתגורר במרחק של קילומטר מבית המשפחה ומוכן להירתם ולעזור בפיקוח על העורר ככל שיידרש. שירות המבחן התרשם משיחה עם המפקחים המוצעים כי מדובר באנשים אחראיים, אשר הציגו גישה סמכותית ותקיפה ביחס לעורר ואשר מוכנים לפקח עליו וללוות אותו במידת הצורך ובטוחים ביכולתם לשמש עבורו גורם סמכותי ומציב גבולות ברורים. שירות המבחן ציין כי התלבט בנוגע לחלופת המעצר, לנוכח התייחסותם של העורר ובני משפחתו לסכסוך. עם זאת, צוין כי קיים מרחק בין משפחתו של העורר לבני משפחת המתלוננים, וכי המפקחים המוצעים מבינים את תפקידם ואחריותם כמפקחים. לאור זאת, המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית הוריו של העורר, בפיקוחם של ארבעת המפקחים האמורים לעיל ובתוספת איזוק אלקטרוני.

החלטת בית המשפט המחוזי

4.          ביום 18.11.2013 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בעניינו של העורר, בשאלה האם יש מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר, ובסופו ניתנה ההחלטה נשוא הבקשה דנן. בית המשפט ציין בהחלטתו כי הצדדים חלוקים בשאלת המרחק בין חלופת המעצר המוצעת בבית הוריו של העורר לבין זירת האירוע. בית המשפט קבע כי גם אם מדובר במרחק משמעותי (כפי שנדמה ששירות המבחן התרשם) אזי עדיין ישנה בעיה בחלופת המעצר המוצעת. בית המשפט הדגיש כי שירות המבחן ציין בתסקיר שהתרשם ממאפיינים אלימים באישיותו של העורר, כי העריך את הסיכון להישנות התנהגות פוגענית ברמה "בינונית-גבוהה", וכי הוא גם ראה קושי ביכולת לזהות את מאפייני הסכסוך מהשיחה עם אביו של העורר. בנוסף ציין בית המשפט את התרשמותו של שירות המבחן מהעמדה "המחריפה והמתבצרת" של המשפחה לסכסוך. בית המשפט ציין כי בסופו של דבר, ועל אף ששירות המבחן המליץ (לאחר התלבטות) על שחרור העורר לחלופת המעצר, הרי שיש מקום להורות על מעצרו עד תום ההליכים. בית המשפט הבהיר כי קביעה זו אינה נובעת רק מהתסקיר השלילי ומרמת הסיכון הבינונית-גבוהה הנשקפת מהעורר, אלא גם בשל אי הבהירות והעמימות בעניין הסכסוך בין המשפחות. נקבע כי דברים אלו, בצירוף ההתרשמות הבעייתית מהעורר עצמו של שירות המבחן, ובצירוף אלו לחומרת האירוע הנטען, כל אלו יחד מטים בנסיבות העניין את הכף לחובת העורר ולדחיית חלופת המעצר המוצעת.

תמצית טענות הצדדים בערר

5.          העורר טוען - באמצעות בא-כוחו, עו"ד יוסי זילברברג - כי בית המשפט המחוזי התעלם מהחלקים החיוביים שבתסקיר שירות המבחן ונתן משקל גדול מדי לחלקים השליליים בו עד כדי הכתרתו שלא בצדק כ"תסקיר שלילי". העורר טוען כי בית המשפט התעלם מכך ששירות המבחן התרשם לחיוב מהמפקחים המוצעים שהציגו גישה סמכותית ותקיפה ביחס למצבו של העורר, ומכך שהמלצתו הסופית הינה לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת. עוד נטען כי לא ניתן משקל לעובדה שהמרחק בין חלופת המעצר המוצעת (היישוב תל-שבע) לבין מקום ביצוע העבירה לכאורה (היישוב חלחול) הינו כ-150 ק"מ. נטען כי בית המשפט לא העניק משקל כלשהו לעובדה שאין לעורר עבר פלילי, כמו גם לעובדה שחלפו 5.5 חודשים ממועד ביצוע העבירה לכאורה ועד למעצרו של העורר, ובתקופה זו לא נעשה מצד העורר שום ניסיון לברוח או לשבש הליכי משפט או להטריד עד כלשהו. נטען כי בכך יש כדי להעיד שניתן לתת אמון בעורר ולשחררו לחלופת המעצר המוצעת. בנוסף נטען כי בית המשפט לא נתן דעתו להשפעת מעצרו של העורר עליו ועל משפחתו, כפי שהיא עולה מתסקיר שירות המבחן אשר ציין כי המעצר טלטל את העורר וגרם לו לדיכאון ולתסכול ניכר, וכי החוויה המטלטלת של מעצרו הראשון של העורר די בה כשלעצמה כדי לאיין את מסוכנותו, קל וחומר כשמדובר ב"מעצר בית" ביישוב מרוחק בפיקוח של ארבעה מפקחים ראויים. נטען כי אכן אין חולק שבמקרה דנן תסקיר שירות המבחן הצביע על מסוכנות ברמה "בינונית-גבוהה", אולם מסוכנות זו מתבטלת כאשר העורר נמצא תחת עיניהם הפקוחות של ארבעה מפקחים ראויים וסמכותיים במרחק רב מהמתלונן וממקום ביצוע העבירה. העורר שב וטוען כי רמת המסוכנות נקבעה בתסקיר כ"בינונית-גבוהה", בין היתר בשל הכחשתו את האירוע ובשל הטשטוש של הסכסוך בין המשפחות, וזאת בניגוד לפסיקת בית משפט זה לפיה אין בעצם הכחשתו של העורר את האירוע נשוא כתב האישום כדי למנוע שחרורו לחלופת מעצר. לבסוף שב העורר וטוען כי ראוי לאמץ את המלצתו של שירות המבחן, אשר מבוססת על התרשמותו החיובית של שירות המבחן מהמפקחים המוצעים, על שחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת.

6.          המשיבה - באמצעות בא-כוחה, עו"ד חיים שווייצר - סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי וטוענת כי לא נפלה בה שגגה המצדיקה התערבות כלשהי. נטען כי העבירה המיוחסת לעורר - חטיפת קטין באור יום עקב סכסוך בין משפחות - מקימה מסוכנות ברמה גבוהה. אשר למרחק בין חלופת המעצר המוצעת (היישוב תל-שבע) לבין מקום ביצוע העבירה לכאורה (היישוב חלחול), הדגיש בא-כוח המשיבה כי המרחק בין שני היישובים הינו כ-60 ק"מ(ולא כ-150 ק"מ כנטען על ידי בא-כוח העורר). אשר לפרק הזמן שחלף ממועד ביצוע העבירה לכאורה ועד להגשת כתב האישום נגד העורר, טוענת המשיבה כי העורר אמנם לא נמלט בפרק זמן זה אולם גם לא התייצב לחקירה במשטרה לאחר שזומן לחקירה.

דיון והכרעה

7.          לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

8.          בפתח הדברים אני רואה לנכון לציין כי נקודת המוצא לדיון בשאלת שחרורו של העורר דנן לחלופת מעצר הינה התרשמותו השלילית של שירות המבחן מהמאפיינים האלימים באישיותו של העורר והערכתו שהסיכון להישנות התנהגות פוגענית מצד העורר הינו ברמה "בינונית-גבוהה". כמו כן, ראוי לציין את התרשמותו של שירות המבחן כי העורר ובני משפחתו מטשטשים את הסכסוך בין המשפחות. לטעמי יש להעניק לקביעות אלה משקל ניכר. זאת ועוד, לא למותר להדגיש כי המעשים המיוחסים לעורר - חטיפת קטין באור יום עקב סכסוך בין משפחות - מקימים כשלעצמם מסוכנות ברורה, ואין להקל בהם ראש.

9.          מובן כי בכך אין כדי לשלול אוטומטית את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר שמשיגה את מטרות המעצר ושפגיעתה בחירותו פחותה, בהתאם לסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, ככל שקיימת חלופה הולמת בנסיבות העניין. אולם בבואו של בית המשפט לשקול שחרורו של העורר לחלופת מעצר עליו לבחון אם מדובר בחלופת מעצר הולמת והדוקה דיה שיש בה כדי להשיג את מטרות המעצר. בדיקה זו הינה מעצם טבעה תמיד בדיקה קונקרטית - דהיינו, בדיקה של הנאשם והמפקחים המוצעים בנסיבות המקרה הקונקרטי, על רקע מסכת המעשים המיוחסים לנאשם. מכך גם נובע כי תוצאת הבדיקה בדבר קיומה של חלופת מעצר הינה קונקרטית ומשתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות, וכי היכולת ללמוד ולהקיש מהחלטה בתיק אחד בנוגע לשחרור לחלופת מעצר (או דחיית בקשה כזו) להחלטה בתיק אחר הינה מטבעה מוגבלת. ואכן, לא חסרות דוגמאות בפסיקת בית משפט זה שעשויות לתמוך בטענותיו של כל צד. לעיתים תימצא חלופת מעצר הולמת והדוקה גם במקרים שבהם המעשים המיוחסים לנאשם הינם חמורים ביותר ומקימים מסוכנות ברורה, ולעיתים תישלל חלופת מעצר וייקבע כי היא אינה משיגה את מטרת המעצר גם במקרים שבהם המעשים המיוחסים לנאשם אמנם חמורים באופיים אך אינם נמצאים ברף הגבוה של המסוכנות [ראו למשל: בש"פ 6190/12 ציפצי נ' מדינת ישראל (23.8.2012); בש"פ 6252/12 מדינת ישראל נ' פלוני (27.8.2012); בש"פ 1246/13 מדינת ישראל נ' ברקאט (15.2.2013) (להלן: עניין ברקאט); בש"פ 3476/13 פלוני נ' מדינת ישראל (20.5.2013) (להלן: בש"פ 3476/13); בש"פ 1802/13 מדינת ישראל נ' אבו ג'אבר (12.3.2013); בש"פ 2006/10 מדינת ישראל נ' פלוני(15.3.2010) (להלן: בש"פ 2006/10)]. בסופו של דבר, כאמור, כל מקרה עומד בפני עצמו ונבחן לגופו על פי נסיבותיו.

10.        בנקודה זו ראוי להקדיש מילים ספורות לתסקיר שירות המבחן. בבואם להכריע בשאלת קיומה של חלופת מעצר הולמת והדוקה נעזרים בתי המשפט יום יום בתסקיר שירות המבחן. תסקיר זה נועד לשמש כלי עזר מקצועי המשמש את השופט בבואו להכריע אם חלופת המעצר המוצעת מתאימה לנאשם הקונקרטי, ובפסיקתו של בית משפט זה נקבע לא אחת כי בית המשפט צריך לתת משקל ראוי לתסקיר זה. יחד עם זאת הודגש לא אחת כי בית המשפט אינו מחויב להיצמד לתסקיר שירות המבחן בבחינת "כזה ראה וקדש" וכי התסקיר אינו כובל את שיקול דעתו של השופט ואינו נועד לשמש כ"טיוטה של פסק דין" [ראו והשוו: אהרן ברק "התסקיר וקצין המבחן למבוגרים" מבחר כתבים כרך א 653, 657 (חיים ה' כהן ויצחק זמיר עורכים, 2000)]. זאת ועוד, בנקודה זו ראוי להזכיר כי נקבע לא אחת שיש להבחין בין מקרים בהם תסקיר שירות המבחן הינו שלילי ונחרץ, שאז יש מקום להנמקה כבדת משקל להחלטת בית המשפט לסטות מהתסקיר, לבין מקרים בהם התסקיר הינו "אפור" כגון כששירות המבחן מביע הסתייגות מסוימת משחרור לחלופת מעצר או כשהוא נמנע מלהמליץ על שחרור (להבדיל מהבעת עמדה נחרצת כנגד השחרור), שבהם יש לבית המשפט שיקול דעת רחב [ראו למשל: עניין ברקאט בפסקה 13 והאמסכתאות המוזכרות שם. השוו גם לדברי השופט א' רובינשטיין בפסקה ז' בבש"פ 2006/10, אשר מציין כי לעיתים קרובות טענות הצדדים ביחס לשאלת סמכותו של בית המשפט לסטות מהמלצות שירות המבחן בתסקיר משתנות תדירות בהתאם לתוכן התסקיר]. בסופו של דבר, כל מקרה ייבחן לגופו, ולצד מתן משקל ראוי לתסקיר שירות המבחן, על בית המשפט לפעול בתבונה ולא להתעלם מניסיון החיים והשכל הישר.